מגילת העצמאות אשר בה הוכרזה מדינת ישראל – היא תורה עכשווית.
תורה במובן של הוראת דרך ראויה למדינה ולאזרחיה. ההכרזה עוצבה בעיקר על ידי מנהיגי הציונות הסוציאליסטית, שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, והיא נחתמה על ידי נציגי כל הזרמים שבעם. הזכות לחירות במדינה לאומית, התביעה לצדק חברתי ולשוויון, קריאות לשיתופי פעולה ולשלום עם הזולת הם האידיאלים בליבת ההכרזה.
האידיאלים, אשר פורטו בסעיפיה, מחייבים הן עבור המדינה ואזרחיה הן כלפי ארגון האומות המאוחדות. רוח הומנית-לאומית זאת, שלובה הן מההומניזם אשר במקורותינו הן מהתרבות המערבית, אשר נתנה לגיטימציה במסגרת האו"ם להקמת מדינה דמוקרטית ליהודים.
דיכוטומיה ערכית אשר מקובלת בציבור כיום, בין יהדות מימין לבין דמוקרטיה משמאל, היא שגויה מבחינת ההומניזם שבמסורת, ולכן אינה מחויבת המציאות כלל ועיקר.
אדרבא, המחשבה הציונית הציבה כיעד את השותפות המפרה בין כל הזרמים בעם – השקפה מרוממת ומאחדת. תורה – אשר מורה את הדרך לפרט ולכלל, להתפתח למעלות "עם-אדם".
