מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך החברה הישראלית שסועה תדיר בין ה"ימין", הנוטה להדגיש את המרכיב היהודי בהגדרה זו, לבין ה"שמאל", הנוטה יותר למרכיב הדמוקרטי. משום כך מרתק להיווכח כי המתח בין דמוקרטיה ליהדות גושר זה מכבר על ידי זרם "הציונות הרוחנית" אשר הציע מבחר דרכים להתפתחות חינוכית-רוחנית של הישראלי.
ספר זה מציג הוגים מרכזיים ב"הציונות הרוחנית", בגישה המשלבת את תולדות חייהם ככלי עזר לפרשנות הגותם. הגותם השפיעה על הצהרה מרכזית במגילת העצמאות האומרת כי מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
בשיאו מציג הספר השקפת עולם ישראלית, המשלבת אידיאלים אלה כמערכת הדרכה ל'אומנות החיים': בממד האישי הריהי מציעה להקשיב להגותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אשר דגל באידאת החירות; בתחום החברתי היא נושאת על נס את הגותו של אחד-העם, יוצר ה"יהדות כתרבות", המיועדת לטיפוח אידאת הצדק; בתחום היחסים הבין-אישיים מובאת תפיסת מרטין בובר, האקזיסטנציאליסט המאמין, אשר יצר משנה דיאלוגית של אחווה; ואילו הגות א"ד גורדון, המורה הרוחני של העלייה השנייה העובדת, מלמדת על זיקת מעמקי הנפש לטבע ועל ועל מנהיגות מטפחת בדרך האהבה לכול (אהבת אדם) כמימוש האנושיות במיטבה.
זוהי מהפכה פרדיגמטית המיישבת את הסתירה-לכאורה שבין יהדות לדמוקרטיה, ומציעה מתווה לזהות ערכית לציבור הרואה עצמו יהודי, ציוני ודמוקרטי. לפיכך, השקפה זאת ראויה לשמש כשיטה אשר לאורה ילמד נושא 'מורשת ותרבות ישראל' ויבנה הזרם המשלב בין המגזר הממלכתי כללי למגזר הממלכתי-דתי.
