מהפכת ההארה התחוללה ברוחו הסוערת של הראי"ה קוק אך נגנזה בכתביו. בהשפעת רעיונות הזמן החדש ולנוכח המפעל הציוני והמפגש הדרמטי עם אנשי העלייה השנייה, השתחררה בהדרגה תודעתו של הרב קוק מצמצומה החרדי-הלכתי וראתה בציונות את "ראשית צמיחת גאולתנו". על כן העז הרב להתוות דרך רוחנית חדשה על ידי מיזוג המיטב שבמסורת היהודית ובתרבות המודרנית הכללית לכלל השקפה אחדותית.
הרב קוק חָפַץ לפיכך, להנהיג את ציבורו החרדי, אשר התנגד בחריפות לציונות, דווקא להשתלבות בה. בכאב אהבתו הטיח כנגדם כי הם "קבורים בקברי החלחלה של האלוהות הדמיונית והחולנית שלהם". בתגובה הוקיעו מתנגדיו את גדולת חדשנותו הרעיונית: "עלול הוא להיות מחולל שיטה חדשה ובדויה באומה הישראלית,...סוף דבר - מלחמת ה' לנו ברב א"י קוק".
תורת ההארה שבכתביו הבשלים, נגנזה משום הרדיקליות שבה. מקץ שבעים שנה לפטירתו, נמצא שמו חקוק על דגלה של תנועה משיחית-פוליטית חזקה אשר התנתקה מעיקר בשורתו – "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
בלב מלא אהבה, בחפצו להיטיב עם הכל, קרא הרב לדיאלוג ערכי כולל - בין השכלה ודת, קודש וחול, אמונה ומדע, הומניזם והלכה, ובין נגלה ונסתר. רעיונותיו, תובנותיו והארותיו מהווים הזמנה לדתיים, מסורתיים וחילוניים כאחד, להמשיך במדינת ישראל את המהפכה הרוחנית שהוא ביקש לחולל.
