הגדות חג ישראליות מציעות משמעות הומנית-לאומית ורלוונטית למסורות החגים, תוך כדי שילוב מסרם הרעיוני-אקטואלי של כל החגים לכלל מערכת אחת.
שיטת "המדרש הציוני" - מורכבת, כשמה, משני חלקים: מחד גיסא, המדרש, מעצם הגדרתו, מחייב את לימוד המקורות, אם כי על- פי גישה משכילית; מאידך גיסא, עניננו בעיצוב ציוני חדשני של החג. הממד הערכי של גישה זאת ללימוד החג מפענח את אופן עיצובו של החג (מבחינת סמליו, מנהגיו ומהלכו) כניסיון להנחיל דרכו משמעות ערכית מסוימת. הממד ההיסטורי של גישה זאת מניח שלכל תקופה היסטורית ישנה שאיפה למתן משמעות ערכית על פי רוחה. משמעות זאת, ממשיכה תוך כדי שינוי את קודמתה ומוסיפה את תרומתה לרובדי המנהגים והסמלים הקודמים. המבט ההתפתחותי לחג נותן לגיטימציה לשינויים הן בסמלי החג והן במשמעותם ומאפשר הזדהות עם החג וסמליו. כלומר, אין מדובר באירוע אשר נסתיים זה מכבר, (כגון: יציאת מצריים; סיפור המן) אלא בתופעה המתמידה בהופעתה בהיסטוריה הלאומית או בחוית הפרט והחברה. (במקביל: התעוררות ליציאה מהגלות; אנטישמיות לדורותיה).
כיוון שהחגים הם בעיקרם ביטוי לאומי-תרבותי, הרי שעל-פי האמונה היהודית סודרו עקרונות החגים על פני הרצף "מגלות לגאולה": תחתיתו בתהומותיה של הגלות (אנטישמיות, שואה), חלקו התיכון- בגאולה לאומית (המאבק למען מדינה ריבונית, עצמאית ודמוקרטית) ושיאו- בתרבות ערכית (ערכי צדק, מוסר ואחוה). שיטה זאת מהווה מודל לעיצוב תרבות ישראלית-יהודית.
