שלוש יריות בגב הלאום

שלוש היריות שנורו בגבו של יצחק רבין, ראש הממשלה שנרצח, פגעו בנשמת האומה. 

ירייה ראשונה מנעה, בינתיים, את תהליך השלום. יצחק רבין, ראש ממשלה נערץ שרוב העם תמך בו. היה לו הכוח והמנדט לקבוע ולבצע את הסכם השלום. כמצביא אשר גבר במלחמת ששת הימים המפוארת על צבאות מצריים וסוריה, הבין במהלך השנים כי לנוכח שאיפות החירות והכבוד של העם הפלסטינאי, עדיפה פשרה טובה מאשר מאבק מר. כציוני איש מפלגת העבודה, לא חזון הארץ השלמה היה לנגד עיניו כי אם חזון החברה השלמה. מולו ניצב יאסר עראפת, כמנהיג העם הפלסטינאי, שאף הוא היה מוכן להמיר את מאבקו עקוב הדם בשלום של אמיצים. וביניהם תיווך בהצלחה הנשיא האמריקאי ביל  קלינטון, אדם מוכשר ורודף שלום. הרצח עצר, או עיכב את תהליך השלום. 

ירייה שנייה כוונה אל גבה של הדמוקרטיה. הרוצח כאיש דתי לא פעל על דעת עצמו. אני בדעת אלה שסברו כי קבוצה קיצונית מרבני הציונות הדתית-משיחית, אשר נוכחה כי חזונם מבית מדרשו של הרצי"ה קוק עומד לקרוס, הסיתו לפגיעה בראש הממשלה, כמי שחל עליו דין רודף. דין רודף משמעו החובה ההלכתית לפגוע באדם אשר עלול לגרום להרג יהודים. לדעתם, הפינוי של יש"ע משמעו פגיעה בתהליך המשיחי של גאולת ארץ ישראל, שהיא חלק מתהליך הגאולה הלאומי-קוסמי. "על ארץ ישראל תהיה מלחמת אחים" קבע הרצי"ה קוק. לדעת החוג הקנאי במחנהו, לא "דינא דמלכותא - דינא", אלא כאשר יש התנגשות בין הדמוקרטיה לבין ההלכה, הלכה קובעת. כך נוצרו שני מחנות בעם, אלה בעלי ההשקפה הדוגלים בזכויות אדם ובערכים אוניברסאליים שמקורם בערכים יהודיים, ואלה בעלי התפיסה הלאומנית, השבטית, ומי אשר אינו משלנו, שייך לצרינו.

ירייה שלישית העירה את האלימות בחוגים נרחבים בחברה הציונית-דתית והמסורתית. לפני רצח רבין, כבר הושלח רימון אל הפגנת השמאל, אשר הרג את אמיל גרינצוייג ז"ל. אך אירוע זה גונה והוקע על ידי החברה הישראלית. ברם מאז רצח רבין, גל מדמנה עכור ומתעצם של שנאה כלפי הערבים והשמאל פרץ את סכרי המוסר היהודי-ישראלי. פעולות תג מחיר מלוות בעצימת עין, אלימות מילולית בטוקבקים, סיסמאות "מוות לערבים" אשר מזכירות תקופות קשות בתולדותינו נכתבות בעיתונים ועל גבי הקירות, שרים גזעניים בממשלה*, חברת כנסת מפרסמת מכתב הקורא להריגת נשים פלסטינאיות *וחמור מכך, לא מובאת לדין; שריפת נער ערבי, הכאת ערבים ואנשי שמאל ברחובות... שלשום אלימות למען הכיבוש, אתמול כנגד ערבים, היום כנגד השמאל, מחר כנגד הימין. "דאעש היא מפלצת נוראה" אמר נסראללה, מנכ"ל חיזבאללה. האירוניה האיומה היא שלקנאות אנושית אין גבול. תמיד היא עלולה להיות נוראה יותר. בעצם לא, דומני שפצצות המימן הן תחתית האימה הצפונה לנו.

בל יתקבל הרושם כי כל זה מתרחש בישראל בחלל ריק מאלימות קנאית. מדינת ישראל נאבקת מול טרור פונדמנטליסטי-מוסלמי אשר חפץ להכיל על הארץ את הדת המוסלמית, להפכה לדר אל-איסלם, כפי שהייתה בתקופת השלטון המוסלמי. מלחמות וטרור מעוררים אלימות נגדית.  במקביל, מדינת ישראל מקיימת מאבק כוחני מזה עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים, לדיכוי השאיפה הפלסטינית למדינה עצמאית. למול  תשע עשרה שנות עצמאות עד 1967, ניצבות יותר מכפול שנים בהן מדינת ישראל שולטת על גורלם של פלסטינאים ביהודה ושומרון. המדינה שולטת אך אזרחיה הם חייליה, שוטריה ומתנחליה. כפי שהעבדות השחיתה את רגשות האנושיות בלב בעלי העבדים אשר נלחמו למען שליטתם, כך גם הכיבוש. 

הספר הומניזם ישראלי  נועד להדריך את קוראיו לאנושיות מתעלה, ובכך אף להיאבק כנגד הנטייה האנושית לאלימות. ראה גם היום נתתי לפניך את הטוב את הרע ובחרת בטוב.